YuvalBloomberg

למי שמתקשה בעברית מדוברת, משמעות הודעתו של וינטר הערב היא שאם מפלגתו תעבור, דה פקטו היא לא תהיה חלק מגוש הימין.
‏לפני כן תהיה הצגה קטנה סביב הסדרת מעמד המשרתים כדי להכשיר את הקרקע ולאפשר לו אחר כך לרחוץ בניקיון כפיו.

‏חסרות בשפה העברית מילים כדי לתאר את המשמעות של הדברים שנחשפו בעדות מנדלבליט, האינסטנציה המשפטית הראשית בתהליך בישול כתבי האישום המפוברקים:
‏לא קרא את כתב האישום.
‏לא קרא את הראיות.
‏לא אישר לשים שוחד בכתב האישום.
‏לא אישר לחקור.
‏לא אישר להשתמש במודיע המשטרתי בן כספית.
‏לא אישר האזנות סתר.
‏לא אישר תרגילי חקירה עברייניים.
‏לא חתם על כתב האישום.
‏לא אישר שימוש בנהגי רוה״מ כמודיעים.
‏לא אמר להביא עדות מהדס קליין.
‏לא אישר ״פעולה על״ הדס קליין.
‏לא עודכן על ידי משטרת ישראל בפעולות חקירה.
‏לא התנגד לקבל סיקור אוהד במשפט על סיקור אוהד…

‏את העובדה שהפרקליטות של מדינת ישראל מתפקדת כארגון פשע לכל דבר ועניין, אנחנו יודעים.

‏את העובדה שיש יחידות במשטרת ישראל שגם הן מתפקדות כארגון פשע, אנחנו יודעים.

‏את העובדה שכל קונגלומרט הפשע הזה, לא רק שמקבל תמיכה מוחלטת מתקשורת השמאל, אלא חי איתה בסימביוזה עבריינית מלאה, אנחנו יודעים.

‏את העובדה שהמועצה המוניציפאלית של סדום ועמורה שאנחנו חיים בתוכה, יושבת ב״בית-המשפט העליון״, אנחנו יודעים.

‏את העובדה שכל מפלגות האופוזיציה הן חלק מציר הרשע ה״משפטי״, אנחנו יודעים.

‏את המציאות שבה אנחנו חיים, מערכת ״משפטית״ שיכולה להעביר השתלמויות לטרויקה של הנ.ק.ו.ד., אנחנו יודעים.

‏הדבר היחיד שאנחנו לא יודעים עדיין, זה כמה אנשים במדינה מוכנים להמשיך לחיות בתוך האפלה הזו.

‏אני לא מבין מצביעים של מגזר הציונות הדתית שמתלבטים בין וינטר לסמוטריץ.
‏סמוטריץ עלה ליגה בארבע השנים האחרונות. מאז שיצא לדרכו הפוליטית, דרכו לא היתה בשום שלב סוגה בשושנים, אבל הוא בנה את עצמו מלמטה, בצניעות, עם הרבה עבודה וחריצות, ועם כלי הנשק הכי חזק שיש לו: חוכמה ופיקחות.

‏הוא נחוש מאוד, בעל חוט שידרה אידיאולוגי עשוי מפלדה, נראה לומד כל הזמן מטעויות, מקשיב לאנשים, בן אדם של החלטות וביצועים, הוא נאמן למחנה הלאומי, הוא משחק קבוצתי, ויודע להשפיע ולמשוך לכיוון שלו בשקט, בלי זיקוקי דינור ופרובוקציות, אבל טביעת ידו ניכרת היטב.

‏את המהפכה שהוא חולל ביו״ש בשנים האחרונות, ביחד עם אורית סטרוק, ובתמיכה של נתניהו, כץ והליכוד, אי אפשר היה לדמיין לפני ארבע שנים. הוא מחזיק מניות מרכזי בהישגים של מלחמת התקומה ובלי הגב שלו (וגם של בן גביר), לא בטוח שהיינו מגיעים עד הלום.

‏אני באמת לא יודע איך אפשר למקם מולו טירון פוליטי, מגלומן, שחצן, יהיר וחסר אחריות כמו וינטר, אדם עם אפס ניסיון אזרחי, כלכלי או מדיני. גם ברמת הרשימות, זה נוק אאוט מוחלט. למה לזרוק את הקול לפח אם אפשר לתת אותו למפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ?

‏מבן-גוריון ליאיר גולן.
‏״המרכסיזם והברוכוביזם (הסינתזה שעשה בר בורוכוב בין המרקסיזם והציונות - י״ב) היו לגביו יותר צו של אופנה מאשר אמונת יסוד מעמיקה וחודרת כל… שכבת צבע… דקה ובת חלוף…״
‏אין ספק כי עולמו הרוחני עוצב בעיירת הולדתו, ב״חדר״ ובבית הכנסת. במרכזו עמד ״שילוש האהבה, אהבת התנ״ך, אהבת העברית ואהבת ארץ ישראל.״
‏(הקטע לקוח מ״בנין אומה או תיקון חברה, פרופ׳ זאב שטרנהל - בקטע הוא מצטט את שבתאי טבת הביוגרף של בן גוריון)

‏תקראו את תיאור דמותו של בן-גוריון, וכעת תביטו בבריון אטום המבט יאיר גולן, שמנהיג את מפלגת ההמשך של מה שהיתה פעם מפלגת העבודה, ותענו לעצמכם האם אתם מצליחים לזהות דמיון כלשהו.
‏והתשובה שתענו לעצמכם היא האסון הגדול שקרה לשמאל הציוני.

‏יש משהו סימבולי מאוד בכך שמי שבנה את השמאל הציוני היה דוד, בנה של מי שכונתה ״שיינדל הצדקנית״, ומי שיצר את התהליך שהרס את השמאל הציוני, היה יצחק, בנה של מי שכונתה ״רוזה האדומה״.

‏הם הסכימו ביניהם כבר כמה פעמים לא לירות אחד על השני בנגמ״ש, אבל ההסכמה הזו לא מחזיקה מים. התמונות יחד היו הצגה פתטית למצלמה, בפועל אין שם כלום. כל אחת מהמפלגות האלה, מחזיקה סדר יום אחר ואין שום קשר אידיאולוגי אורגני, אותנטי ביניהן.

‏סדר היום של אייזנקוט זו מדינה ערבית מעל גוש דן, החזרת החמאס אל מול יישוב העוטף, החזרת חיזבאללה מול קו יישובי הצפון וקבלה של איראן גרעינית.
‏סדר היום של בנט זה פיטום האגו שלו וניסיון לריבאונד חוזר של ראשות הממשלה.
‏סדר היום של ליברמן זה איך ללמוד מבנט ולסחוט את תפקיד ראש הממשלה עם 5-6 מנדטים, כשהשפן שלו אמור להיות וינטר שיתן לו מינוף של עוד 4 מנדטים.
‏סדר היום של יאיר גולן זה ניסיון לגרור את כולנו למלחמת אזרחים כוללת בסגנון אנטיוכוס והמכבים. הוא בתפקיד אנטיוכוס כמובן.
‏וסדר היום של אלה שמהווים את הסיכוי היחיד להעמיד את כל הקירקס הזה על רגליו, סייעני הטרור והאחים המוסלמים, זה לשמור שנבחרת החלומות של חזון השמדת מדינת ישראל תוכל לקום ולהחזיק מעמד.

‏הדבק היחיד שמחזיק בצורה רופפת את החלקים היהודיים של הפאזל, זו השינאה לנתניהו, קחו אותה משם, והבנין מתמוטט. כך הימין הצליח להפיל את ממשלת בנט והאחים המוסלמים בסיבוב הקודם בתוך שנה.

‏הרצל? ז׳בוטינסקי?
‏יותר בכיוון של בן-גוריון

‏בראיון בתוכנית הפטריוטים נשאל נתניהו מה הוא יותר, הרצל או ז'בוטינסקי, ואת התשובה הכללית שלו ניתן לסכם די בבירור, הרצל, כי בלעדיו לא היה ז'בוטינסקי.
‏כששמעתי את השאלה, הופתעתי קצת, כי לטעמי ניתן לזהות קשר הרבה יותר אורגני עם בן-גוריון, בוודאי בשלוש השנים האחרונות, למרות שנתניהו מגיע ממקורות רוויזיוניסטים ובן-גוריון ממקורות מרקסיסטים.
‏ 
‏הקשר עם ה"הרצלייניות" ברור. הרצל הוא אבי ציונות ההצלה. המוטיב העיקרי שהנחה אותו היה הרצון להציל את יהדות המצוקה, לא בהכרח זו שמתגוררת בגרמניה או אוסטריה או בריטניה אלא ההמונים שחיו בפולין ורוסיה, והיו תחת סכנה ברורה. הרצל חזה את השואה פעמים רבות (נתניהו הזכיר את המספר 33), ובהיבט הזה יש קו דמיון דומה מאוד למנגנון שהפעיל את נתניהו כמעט 50 שנה, המאבק כדי למנוע את השואה שאותה חזה מכיוון איראן, עבור היהודים שחיים במדינת ישראל. גירסא נוספת של ציונות ההצלה ויהדות המצוקה.

‏הרצל שהחל את דרכו בשלהי העליה הראשונה, בחר לפעול דרך הדיפלומטיה העולמית, במטרה להשיג צ'רטר למדינה עבור היהודים. וגם בהיבט הזה, המאבק של נתניהו בגרעין האיראני עשה שימוש נרחב בדיפלומטיה העולמית, והיא זו שהכשירה את הקרקע בסוף לפעולה הצבאית.
‏ 
‏כדי להבין את הקשר האורגני יותר לבן-גוריון מאשר לז'בוטינסקי, צריך קודם להבין את ההבדלים שבין ז'בוטינסקי לבן-גוריון. והדרך הטובה ביותר להבין את ההבדלים היא באמצעות פרובוקציה היסטורית: היעדרו של מי מהם היה פוגע יותר בסיכוי להקמתה של מדינת ישראל?
‏התשובה ההיסטורית היא לדעתי ברורה ופשוטה: בן-גוריון.

‏שניהם פעלו למען העם היהודי והגשמת הגשמת הציונות, שניהם היו אנשי מעשה, ז׳בוטינסקי פעל עם טרומפלדור להקמת הגדודים העבריים, ארגן את ההגנה בירושלים ב 1920, הקים את תנועת בית״ר, הפך למפקד האצ״ל, יזם העפלה בלתי לגאלית של אלפי יהודים בשנות השלושים, אבל הפעולות שלו לא הצטברו ליצירת תשתיות משמעותיות שנדרשו להקמת המדינה, לא בהיבט הצבאי, לא בהיבט הדמוגרפי, לא בהיבט היישובי, לא בהיבט הכלכלי ולא בהיבט המוסדי. בעיקר הוא חשב שצריך לפעול מול המעצמות כדי להשיג את הסכמתן להקמת מדינת ישראל.

‏אצל בן גוריון, זו היתה עשייה מסוג אחר, והיא מאפיינת אותו מתחילת דרכו בארץ ישראל אליה הגיע מפלונסק ב 1906, בגיל 20. התפיסה של בן גוריון היתה יוצאת דופן כבר מהרגע הראשון. למרות השתייכותו לפועלי ציון המרקסיסטים, הוא ראה את הדברים בצורה רחבה יותר וכיוון גבוה יותר. אם זה בכיבוש השפה העברית, בכיבוש השמירה מידי הערבים, בכיבוש העבודה מידי הערבים, בהבנת חשיבות העלייה, בבניית מוסדות כלכליים, בבניית הכוח המגן של היישוב העברי. בן גוריון, לא לבד כמובן, הקים את התשתיות שבזכותן ניתן היה להקים את מדינת ישראל. במבט לאחור זה נראה כאילו כל פעולה שלו הוסיפה עוד נדבך שישמש את המדינה העתידה לקום.

‏צורת הפעולה של נתניהו הרבה יותר אסטרטגית וקוהרנטית מזו של ז׳בוטינסקי ויותר מזכירה את זו של בן גוריון. אפשר לראות את יישומה בבלימת המדינה הפלסטינית, ברפורמות הכלכליות, באסטרטגיה ביחס למזרח התיכון והוצאתה לפועל, בעיקר בשלוש השנים האחרונות,
‏עבודה עקשנית, שיטתית, יסודית, עקב בצד אגודל, שחותרת לשינוי יסודי של המצב, בהתאם כמובן לתקופה ולאתגריה.