YuvalBloomberg

‏מבן-גוריון ליאיר גולן.
‏״המרכסיזם והברוכוביזם (הסינתזה שעשה בר בורוכוב בין המרקסיזם והציונות - י״ב) היו לגביו יותר צו של אופנה מאשר אמונת יסוד מעמיקה וחודרת כל… שכבת צבע… דקה ובת חלוף…״
‏אין ספק כי עולמו הרוחני עוצב בעיירת הולדתו, ב״חדר״ ובבית הכנסת. במרכזו עמד ״שילוש האהבה, אהבת התנ״ך, אהבת העברית ואהבת ארץ ישראל.״
‏(הקטע לקוח מ״בנין אומה או תיקון חברה, פרופ׳ זאב שטרנהל - בקטע הוא מצטט את שבתאי טבת הביוגרף של בן גוריון)

‏תקראו את תיאור דמותו של בן-גוריון, וכעת תביטו בבריון אטום המבט יאיר גולן, שמנהיג את מפלגת ההמשך של מה שהיתה פעם מפלגת העבודה, ותענו לעצמכם האם אתם מצליחים לזהות דמיון כלשהו.
‏והתשובה שתענו לעצמכם היא האסון הגדול שקרה לשמאל הציוני.

‏יש משהו סימבולי מאוד בכך שמי שבנה את השמאל הציוני היה דוד, בנה של מי שכונתה ״שיינדל הצדקנית״, ומי שיצר את התהליך שהרס את השמאל הציוני, היה יצחק, בנה של מי שכונתה ״רוזה האדומה״.

‏הם הסכימו ביניהם כבר כמה פעמים לא לירות אחד על השני בנגמ״ש, אבל ההסכמה הזו לא מחזיקה מים. התמונות יחד היו הצגה פתטית למצלמה, בפועל אין שם כלום. כל אחת מהמפלגות האלה, מחזיקה סדר יום אחר ואין שום קשר אידיאולוגי אורגני, אותנטי ביניהן.

‏סדר היום של אייזנקוט זו מדינה ערבית מעל גוש דן, החזרת החמאס אל מול יישוב העוטף, החזרת חיזבאללה מול קו יישובי הצפון וקבלה של איראן גרעינית.
‏סדר היום של בנט זה פיטום האגו שלו וניסיון לריבאונד חוזר של ראשות הממשלה.
‏סדר היום של ליברמן זה איך ללמוד מבנט ולסחוט את תפקיד ראש הממשלה עם 5-6 מנדטים, כשהשפן שלו אמור להיות וינטר שיתן לו מינוף של עוד 4 מנדטים.
‏סדר היום של יאיר גולן זה ניסיון לגרור את כולנו למלחמת אזרחים כוללת בסגנון אנטיוכוס והמכבים. הוא בתפקיד אנטיוכוס כמובן.
‏וסדר היום של אלה שמהווים את הסיכוי היחיד להעמיד את כל הקירקס הזה על רגליו, סייעני הטרור והאחים המוסלמים, זה לשמור שנבחרת החלומות של חזון השמדת מדינת ישראל תוכל לקום ולהחזיק מעמד.

‏הדבק היחיד שמחזיק בצורה רופפת את החלקים היהודיים של הפאזל, זו השינאה לנתניהו, קחו אותה משם, והבנין מתמוטט. כך הימין הצליח להפיל את ממשלת בנט והאחים המוסלמים בסיבוב הקודם בתוך שנה.

‏הרצל? ז׳בוטינסקי?
‏יותר בכיוון של בן-גוריון

‏בראיון בתוכנית הפטריוטים נשאל נתניהו מה הוא יותר, הרצל או ז'בוטינסקי, ואת התשובה הכללית שלו ניתן לסכם די בבירור, הרצל, כי בלעדיו לא היה ז'בוטינסקי.
‏כששמעתי את השאלה, הופתעתי קצת, כי לטעמי ניתן לזהות קשר הרבה יותר אורגני עם בן-גוריון, בוודאי בשלוש השנים האחרונות, למרות שנתניהו מגיע ממקורות רוויזיוניסטים ובן-גוריון ממקורות מרקסיסטים.
‏ 
‏הקשר עם ה"הרצלייניות" ברור. הרצל הוא אבי ציונות ההצלה. המוטיב העיקרי שהנחה אותו היה הרצון להציל את יהדות המצוקה, לא בהכרח זו שמתגוררת בגרמניה או אוסטריה או בריטניה אלא ההמונים שחיו בפולין ורוסיה, והיו תחת סכנה ברורה. הרצל חזה את השואה פעמים רבות (נתניהו הזכיר את המספר 33), ובהיבט הזה יש קו דמיון דומה מאוד למנגנון שהפעיל את נתניהו כמעט 50 שנה, המאבק כדי למנוע את השואה שאותה חזה מכיוון איראן, עבור היהודים שחיים במדינת ישראל. גירסא נוספת של ציונות ההצלה ויהדות המצוקה.

‏הרצל שהחל את דרכו בשלהי העליה הראשונה, בחר לפעול דרך הדיפלומטיה העולמית, במטרה להשיג צ'רטר למדינה עבור היהודים. וגם בהיבט הזה, המאבק של נתניהו בגרעין האיראני עשה שימוש נרחב בדיפלומטיה העולמית, והיא זו שהכשירה את הקרקע בסוף לפעולה הצבאית.
‏ 
‏כדי להבין את הקשר האורגני יותר לבן-גוריון מאשר לז'בוטינסקי, צריך קודם להבין את ההבדלים שבין ז'בוטינסקי לבן-גוריון. והדרך הטובה ביותר להבין את ההבדלים היא באמצעות פרובוקציה היסטורית: היעדרו של מי מהם היה פוגע יותר בסיכוי להקמתה של מדינת ישראל?
‏התשובה ההיסטורית היא לדעתי ברורה ופשוטה: בן-גוריון.

‏שניהם פעלו למען העם היהודי והגשמת הגשמת הציונות, שניהם היו אנשי מעשה, ז׳בוטינסקי פעל עם טרומפלדור להקמת הגדודים העבריים, ארגן את ההגנה בירושלים ב 1920, הקים את תנועת בית״ר, הפך למפקד האצ״ל, יזם העפלה בלתי לגאלית של אלפי יהודים בשנות השלושים, אבל הפעולות שלו לא הצטברו ליצירת תשתיות משמעותיות שנדרשו להקמת המדינה, לא בהיבט הצבאי, לא בהיבט הדמוגרפי, לא בהיבט היישובי, לא בהיבט הכלכלי ולא בהיבט המוסדי. בעיקר הוא חשב שצריך לפעול מול המעצמות כדי להשיג את הסכמתן להקמת מדינת ישראל.

‏אצל בן גוריון, זו היתה עשייה מסוג אחר, והיא מאפיינת אותו מתחילת דרכו בארץ ישראל אליה הגיע מפלונסק ב 1906, בגיל 20. התפיסה של בן גוריון היתה יוצאת דופן כבר מהרגע הראשון. למרות השתייכותו לפועלי ציון המרקסיסטים, הוא ראה את הדברים בצורה רחבה יותר וכיוון גבוה יותר. אם זה בכיבוש השפה העברית, בכיבוש השמירה מידי הערבים, בכיבוש העבודה מידי הערבים, בהבנת חשיבות העלייה, בבניית מוסדות כלכליים, בבניית הכוח המגן של היישוב העברי. בן גוריון, לא לבד כמובן, הקים את התשתיות שבזכותן ניתן היה להקים את מדינת ישראל. במבט לאחור זה נראה כאילו כל פעולה שלו הוסיפה עוד נדבך שישמש את המדינה העתידה לקום.

‏צורת הפעולה של נתניהו הרבה יותר אסטרטגית וקוהרנטית מזו של ז׳בוטינסקי ויותר מזכירה את זו של בן גוריון. אפשר לראות את יישומה בבלימת המדינה הפלסטינית, ברפורמות הכלכליות, באסטרטגיה ביחס למזרח התיכון והוצאתה לפועל, בעיקר בשלוש השנים האחרונות,
‏עבודה עקשנית, שיטתית, יסודית, עקב בצד אגודל, שחותרת לשינוי יסודי של המצב, בהתאם כמובן לתקופה ולאתגריה.

‏טענת רונן בר שלא התקשר כי נתניהו לא נתן לו את מספר הטלפון תהפוך להיות אנדרטה היסטורית לשילוב שבין חוסר אחריות כסטייט אוף מיינד, לבין טיפשות, והיא תטיל צל כבד על שאלת תום הלב בפעולותיו של רונן בר באותו לילה גורלי. ראש השב״כ שמשתמש בתירוץ כזה, זה מעבר לכל דמיון. המחשבה שלו ושל עורכי דינו שזה הסבר שיכול לעבור, מצד אחד לא מעידה על חוכמה יתרה, ומצד שני, מעידה על מצוקה גדולה מאוד.

‏הטענה הזו במהותה דומה מאוד לטיעון אחר שלו, בכתב התביעה, בנושא מסיבת הנובה, וכך נכתב:
‏״הטענה שהתובע 'החליט שלא לפנות את מסיבת הנובה', היא מעבר לדיבה, ומהווה הסתה של ממש." והוא, רונן בר: ״כלל לא היה מודע – וגם לא יכול היה להיות מודע – לקיומה של המסיבה".

‏אז המשטרה החשאית של מדינת ישראל, שיודעת לנטר כל אדם, בישראל, ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, ואולי בעוד מקומות, היתה עיוורת למסיבה של אלפי אנשים ליד רצועת עזה?

‏בחשיפה של אלמוג בוקר ב N12 בתאריך 13/9/2024 נכתב כך:
‏על השבועיים שקדמו לטבח כתב קצין המודיעין של המחוז הדרומי במשטרה בעדותו: "הייתי בקשר רציף עם גורמי שב"כ כאשר לא קיבלתי אף התרעת פח"ע לעניין עזה".

‏אבל נניח שרונן בר לא יודע כלום, לא מה קורה בגיזרה, לא מה הטלפון של נתניהו. כלום. חוץ מלהוציא ״התראה למלחמה״. האם במצב שבו הוא יודע שהוא לא יודע מה קורה בגיזרה מבחינת אירועים, מדוע לא היתה לו את תחושת האחריות הבסיסית, כראש השב״כ, להתקשר לאלה שכן יודעים במשטרה ולעדכן אותם?

‏מקריאה ראשונית של כתב התביעה מתקבלת התחושה שמטרתו העיקרית של המסמך היא לייצר מיסגור היסטורי שבו רונן בר - ראש השב״כ, מי שאליו התנקזו באותו לילה מידעים רבים שעוררו את חשדו - היה שחקן מישני בלבד באירוע שהיה יכול להימנע על ידו (גם אם לא לגמרי, אז בהיקפים שבהם התרחש) באמצעות סידרת הוראות פשוטות שהיתה בתחום סמכותו, והאחראי המרכזי היה נתניהו, שמודר מההתרחשויות באותו לילה.

‏אחד ההישגים האישיים הגדולים של נתניהו הוא עמידתו מול המערכת המשפטית שהפעילה נגדו את כל כוחה ועוצמתה הבלתי-מוגבלים, בליווי צמוד של משטרת ישראל שגייסה משאבים בלתי נדלים, ונכונות ארגונית לעבור על החוק, להפר צווים, להפעיל האזנות סתר בלתי-חוקיות, לזייף מסמכים, לבצע מעצרי שווא ולשקר עד דלא ידע. וכל זה בגיבוי עוצמתם של כמעט כל כלי התקשורת, שהיו שותפים מלאים במאבק האסכטולוגי, הבלתי-חוקי והאנטי-דמוקרטי של השמאל וההגמוניה שנועד להפיל את רוה״מ בנימין נתניהו, בשבתו כמנהיג הימין.

‏המוניטין המפוקפק של מסעות ציד האדם של הפרקליטות עד לנתניהו היה מאה אחוזי הצלחה. ההצלחה נמדדה באמצעות שלושה קריטריונים: חיסול פוליטי מוחלט, מניעת תפקיד או ״המרת דת״. יעקב נאמן שנאלץ להתפטר מתפקיד שר המשפטים, רפול שנמנע ממנו להיות שר לבטחון פנים, רובי ריבלין, מאיר שיטרית, אולמרט, ליברמן, אריק שרון - כולם ״מומרים״ ידועים. ויש עוד.
‏באופן לא מפתיע, דמויות כמו אהוד ברק (עמותות) ויצחק הרצוג (״זכות השתיקה״) יצאו משם ללא קמט קטן בחליפה.

‏עד לנתניהו.

‏לאורך הדרך, ובשנים הראשונות, יכולת העמידה האישית וההישרדות הפוליטית של נתניהו לא נראו מובטחים, לא לאופוזיציה, לא לחלק מהח״כים בליכוד (שמהם היו כאלה שהמתינו בשקיקה לנפילה), לא לכלי התקשורת, ובעיקר לא לפלג הכנוע של נציגי הציונות הדתית בתקשורת, שלבושתם היום, קראו אז לנתניהו לשים את ראשו על המאכלת ״למען האחדות״.

‏העמידה הלא-טריוויאלית של נתניהו מול מערכות עוצמתיות מאוד ובעלות משאבים בלתי מוגבלים, שהטילו למערכה את כל מה שיש להן, מהווה פיצוי היסטורי על ההתעלמות מהתחזקותה של מערכת המשפט לאורך שנות כהונתו, על חשבון הכנסת ונבחרי הציבור, או ליתר דיוק, על חשבון הדמוקרטיה וזכותו של העם לבחור ולהחליט.

‏עד לפני עשור בערך, היה סוג של הפרדת כוחות. מערכת המשפט התרכזה בבניית כוחה וכיבוש טריטוריות נוספות מנבחרי הציבור, ונתניהו הניח להם, ובחלק מהמקרים אף גיבה אותם.

‏שגיאתם הגדולה התרחשה כאשר החליטו ללכת על הראש של נתניהו, לאחר שהבינו (בערך ב 2015) שנתניהו הוא דמות המפתח העיקרית בקיומו של גוש הימין, ומבלי להוריד אותו, השמאל לא יוכל לשוב לשלטון. זה היה השלב שבו נתניהו סומן על ידי המערכת, לא כנתניהו האדם הפרטי, אלא כמנהיג גוש הימין.

‏ההנחה היתה שהמאבק יהיה קצר, ובשלב כלשהו בתחילת הדרך, נתניהו יפול, בשל ח״כים שינטשו אותו, איבוד התמיכה הציבורית, או הפסד בבחירות. על מנת לוודא שהמאבק לא יגיע לבתי משפט, המערכות הלכו all in, בהיקף האישומים, ההדלפות, חסימת מקורות מימון להגנה משפטית, הפללת כל סביבתו הקרובה ובידודו מאנשי אמונו. המטרה היתה לשבור את מפרקתו הפוליטית עוד לפני המשפט.

‏ככל שנתניהו הראה יותר סימני התנגדות, כך הגדילו המערכות את סכום ההימור בהיבט של הפרות החוק ונטישה כוללת של כל סטנדרט משפטי. אלא שהלחץ העצום שהופעל על נתניהו, דרך מערך ההדלפות הפליליות לתקשורת, ההאזנות הבלתי חוקיות, ומעצרי המקורבים, שלוו בהתעללות בלתי-חוקית ונסיונות נואשים לגייס עדי מדינה, לא רק שלא הצליחו לשבור אותו, אלא עוררו תגובת נגד ציבורית.

‏באותה תקופה (2017) ערוץ 20 עוד היה רק ערוץ מורשת, וגלי ישראל היתה תחנת רדיו נידחת עם 2% האזנה. התמיכה הציבורית באה לידי ביטוי בעיקר דרך הרשתות החברתיות (פרוייקט 315), ומספר אנשי תקשורת עקשנים מאוד (אלי ציפורי, אראל סגל, ברדוגו, ארז תדמור, שרון גל).

‏לאורך השנים מאז, נתניהו לא הירפה, לא ויתר ולא התפתה לאף עיסקת טיעון. ״דוברי הפרקליטות״ בערוצי התקשורת ניסו להניא אותו מללכת למשפט, ואחת ההצעות המפתות ביותר שהוגשה לו מטעם הפרקליטות (גם אחרי תחילת המשפט) הבהירה שפרישה של נתניהו מהחיים הפוליטיים תסיים את הסאגה עבורו. ועדיין, נתניהו לא נכנע ולא ויתר, למרות המחיר הנפשי, המשפחתי, הכלכלי, הפוליטי והציבורי.

‏העמידה האיתנה של נתניהו, בשילוב התבססות תקשורת הימין שסיפקה תמיכה גורפת (כולל פרוייקט האולפן הפתוח של כינרת בראשי, והמעקב של אלי ציפורי, שהעבירו לציבור באדיקות את מהלך המשפט), התמיכה הציבורית בגוש הימין, שלא נכנע למסעות התעמולה האינדוקטרינרים של הפרקליטות והשמאל, וכנראה החשוב ביותר עבור נתניהו, התמיכה והעקשנות של משפחתו, הובילו אותנו כחברה, כמדינה, למפגש בלתי אמצעי עם הריקבון חסר התקנה של המערכות החשובות ביותר לתפקודה של מדינת ישראל, ולהבנה ציבורית רחבה בדבר הצורך ברפורמה כוללת ועמוקה מאוד בכדי לתקן.

‏לאורך כל השנים עמדה בפני נתניהו האפשרות הקלה, לפרוש לעסקים, להתעשר ולחיות חיים הרבה יותר קלים, נוחים ופשוטים, ובכל זאת, תודעת השליחות שממלאת אותו, גרמה לו לבחור ללכת בדרך הקשה, ולנצח מוסרית וציבורית במאבק שאף פוליטיקאי לא הצליח בו קודם.

‏כאשר אנשי שמאל מצטרפים ל״ג׳יהאד הציביליזציוני״ של האחים המוסלמים.

‏בשנת 2005 פורסם בשוויץ מסמך שנכתב בשנת 1982 ונמצא במסגרת חיפוש משטרתי ב 2001. המסמך, ״לקראת אסטרטגיה עולמית למדיניות אסלאמית״, נמצא בביתו של יוסף נאדה (Youssef Nada), בכיר בתנועת האחים המוסלמים. המסמך פורש את האסטרטגיה של תנועת האחים המוסלמים להשתלטות על המערב והקמת שלטון איסלאמי, דרך עבודה יסודית ומאומצת המתחילה בלמידה שיטתית של החברה בתוכה הם פועלים ומוקדי הכוח שלה, בניית מוסדות, הימנעות מעימותים שאין בהם תועלת, שיתוף פעולה עם תנועות איסלמיות ובריתות זמניות ושיתוף פעולה עם תנועות לא-איסלמיות, קידום הדעווה (המיסיונריות האיסלמית) ותמיכה בתנועות ג׳יהדיסטיות בעולם, בהתאם ליכולת.

‏ב-2007, בארה״ב, בזמן משפט שעסק בהעברת כספים לחמאס על ידי הגוף Holy Land Foundation, נחשף לציבור מסמך נוסף. המסמך נכתב ב־22 במאי 1991 על ידי מוחמד אכרם (Mohamed Akram) שהיה חבר בהנהגת האחים המוסלמים בצפון אמריקה, ונכתב כמסמך פנימי המופנה להנהגת התנועה.

‏המסמך נמצא באוגוסט 2004 ועוסק בהתבססות של תנועת האחים המוסלמים בארה״ב.
‏״תהליך ההתבססות הוא ׳תהליך ג׳יהאד ציוויליזציוני׳ במלוא מובן המילה. על האחים להבין שעבודתם באמריקה היא סוג של ג׳יהאד גדול, שמטרתו לחסל ולהרוס את הציוויליזציה המערבית מבפנים, ו׳לחבל׳ בביתה האומלל במו ידיהם ובידי המאמינים, עד שהיא תחוסל ודתו של אלוהים תגבר על כל שאר הדתות״. (ציטוט מתוך המסמך). במסמך יש גם התייחסות לרעיון הקואליציות ושיתופי פעולה ככלי אסטרטגי, גם עם יחידים וארגונים שאינם חלק מהאחים המוסלמים.

‏בתחילת שנות ה־90 התגבשה בקרב מנהיגי האחים המוסלמים גישה חיובית לשיתוף פעולה פוליטי וחברתי עם גורמים וקבוצות שאינם מוסלמים. הפוסק המוסלמי יוסוף אל־קרדאווי, שפעל מקטאר והיה מהפוסקים המשפיעים ביותר על האסלאם הפוליטי הסוני, היה מהדמויות המרכזיות שסיפקו לגישה זו בסיס הלכתי.

‏בתחילת שנות ה-2000, על רקע האינתיפאדה השניה, מתקפת הטרור ב-9/11 והמלחמה שבאה בעקבותיה באפגניסטן ועירק, התחיל שיתוף פעולה משמעותי בין תנועת האחים המוסלמים, וארגוני שמאל באירופה, בעיקר בריטניה ובארה״ב. דוגמא אחת היתה שיתוף הפעולה בין Muslims Association of Britain ובין Stop the War Coalition.

‏מאז ועד היום, ובאופן ספציפי מאז השביעי באוקטובר, שיתוף הפעולה הזה שנודע בשם הברית האדומה-ירוקה התעצם מאוד ומקיף את כל המדינות במערב בהן התבססה תנועת האחים המוסלמים. המטרה המשותפת של השמאל והאחים המוסלמים היא פירוק מדינות הלאום המערביות, כאשר כל אחד מהצדדים רואה את המשך הדרך באופן שונה. איראן היתה מקרה המבחן הראשון לשיתוף הפעולה הפוליטי בין השמאל וקנאים מוסלמים (שלא היו אנשי האחים המוסלמים), ולתוצאה הצפויה שלו.

‏לאחים המוסלמים אין מפקדה עולמית אחת שמחלקת הוראות לסניפים השונים ברחבי העולם, אבל כן יש להם חזון משותף של השלטת האיסלאם וחוקי השריעה, מבנים ארגוניים דומים ופרקטיקה פוליטית מתוחכמת מאוד שהלכה והתגבשה בעשורים האחרונים והביאה אותם להישגים חסרי תקדים, כאשר ההשתלטות על ניו יורק, היא בינתיים השיא.

‏התנועה האיסלמית בישראל היא שלוחה אידיאולוגית של תנועת האחים המוסלמים. מייסדה, שייח׳ עבדאללה נימר דרוויש, כתב במפורש בספרו, שהקים אותה בהשראתו של חסן אל בנא, המייסד תאב המוות של תנועת האחים המוסלמים (מצרים 1929). מבנה התנועה בישראל דומה לזה של האחים המוסלמים במקומות אחרים והם חולקים את אותו חזון של ניצחון האיסלם על הכופרים.

‏מפלגת רע״מ הוקמה ב-1996 כדי לייצג פוליטית את התנועה האיסלמית והיא כפופה להחלטותיה ובעיקר למועצת השורא. מי שמחפש להבין מדוע מנסור עבאס לא יכנה את החמאס ארגון טרור, לא יצא נגדו ולבטח לא יקרא לחיסולו של החמאס - תנועת אחות של התנועה האיסלמית הישראלית - ימצא בהסבר זה את התשובה. התנועה האיסלמית הישראלית, בדומה לשאר הקבוצות של האחים המוסלמים במדינות המערב, מתאימה את עצמה למציאות הפוליטית שבה היא פועלת בכדי להוציא לפועל את חזון השלטת האיסלם בדרך המתאימה להתמודדות עם מדינת ישראל.

‏יואב סגלוביץ מעולם לא היה איש שמאל רדיקלי. מדובר באיש מרכז לכאורה, סגן השר לביטחון פנים לשעבר, ניצב במשטרה, מפקד אגף חקירות ומודיעין ומי שהקים את יחידת להב 433. ובכל זאת, הוא בחר להצטרף למפלגת התנועה האיסלמית, מזרם האחים המוסלמים. סגלוביץ הוא אומנם רק מקרה מבחן אחד לתופעה שחוצה את כל מדינות המערב ומטילה צל כבד על סיכויי ההישרדות של העולם החופשי אל מול האיסלם, אבל דווקא בשל עברו הבטחוני והמתון פוליטית לכאורה, יש חשיבות להבין כיצד אדם חופשי עולה מרצונו החופשי לגרדום וכורך את חבל התלייה סביב צווארו, סביב משפחתו וסביב עמו.

‏לפני שבועיים בערך, יממה לפני הפריימריז של הליכוד, המלצתי על רשימת מועמדים, ביניהם היתה גם טלי גוטליב. עמדו לזכותה בעיני, המאבק המאוד קשוח והבלתי מתפשר שלה בדיקטטורה המשפטית. חשבתי ש״יפתח בדורו כשמואל בדורו״, כלומר ההנהגה מותאמת לצרכי השעה והמציאות, והמאבק במערכת הזו לא יכול להתנהל עם אנשים שהם עדיני נפש, חלושי דעת וחסרי אומץ. המערכת הדכאנית של יצחק עמית צריכה לפגוש מולה נבחרי ציבור שלא נרתעים ממנה, ואין ספק שגוטליב עונה על הדרישה הזו.

‏בפועל, בזמן אמת, כאשר סימנתי את השמות בקלפי, לא יכולתי לבחור בה. מה שהכריע לרעתה היה האופי הסוליסטי, הבלתי יציב והבלתי צפוי שלה. יש עוד דמויות שמנהלות את המאבק מול הדיקטטורה המשפטית, לדוגמא: סעדה, קרעי, לוין, ובניגוד אליה, הם גם פועלים לשינוי עמוק של המערכת (עם כל הקשיים והכשלונות שנלווים לכך), ועדיין, הם הרבה יותר יציבים, צפויים וקבוצתיים ממנה.

‏ההעלבויות והעלות ה maintenance האמוציונלי שלה מתחילים להזכיר לי את עידן דוד לוי, השביעיות, והתסיסה הרעשנית והבלתי פוסקת שהיתה אז בליכוד, והיתה אחת הסיבות העיקריות לקריסה האלקטורלית של הליכוד בבחירות יוני 1992.

‏לטובת הליכוד, עדיף שהיא תפנה את מקומה. אני בטח לא חושב שעטיה או גמליאל הן החלופה ההולמת, אבל בטוח שאפשר למצוא במקומה מועמדות הרבה יותר מתאימות וראויות, לדוגמא אוסנת זוהר או פרופ׳ לימור סמימיאן-דרש.

‏לא רק מנסור עבאס מרגיש שזהותה היהודית של המדינה נכפתה עליו, זו גם בדיוק ההרגשה של השמאל הישראלי, וזה הבסיס האותנטי שיש לשיתוף הפעולה ולברית שבין שתי הקבוצות: העוינות לזהותה היהודית של המדינה והמחויבות האידיאולוגית פוליטית לביטולה.

‏אחת הטענות העיקריות של תומכי רסיסי מפלגות הימין, מופנית נגד נתניהו על כך שלא ניצל את הרוב הקואליציוני להעביר חוק שמוריד את אחוז החסימה.
‏נניח רגע להנחה הלא ברורה שנלקחת כמובנת מאליה, שיש לזה רוב בכנסת. אם באחוז חסימה של 160,000 קולות, אנחנו רואים אינפלציה של מפלגות, מישהו מסוגל לדמיין מה היה מתרחש כאן אם אחוז החסימה היה יורד למנדט או שניים?

‏אפשר להניח ברמה גבוהה של וודאות שהיינו מקבלים בין 5 ל 10 מפלגות נוספות, רובן כנראה מהאגף המגלומני של הימין שמימין לימין.
‏עכשיו נניח שהליכוד היה יורד ל 20 מנדטים והיינו מקבלים עוד 5-6 מפלגות של 2-3 מנדטים, כאשר בראשות כל אחת מהן עומד אגו-מאנייק אחר.

‏מישהו מצליח לדמיין איך היה נראה המו״מ להקמת הממשלה? אם בכלל היתה מצליחה לקום.
‏מישהו מצליח לדמיין איך יראה ניהול של ממשלה כזו? את רמת הסחטנות היומיומית?
‏ראש הממשלה, נתניהו או כל מי שיבוא אחריו, יצטרך להקדיש 50-60 אחוז מהזמן שלו להתמודד עם דרישות חדשות לבקרים של ראשי המפלגות הקטנות וח״כים מאותן מפלגות, שכל הקדנציה תהיה עבורם ניסיון למיתוג עצמי, פרובוקציות ורצון להתבלט כדי לשרוד בכנסת הבאה שתגיע כנראה בתוך שנה-שנתיים.

‏מדהים שהערבים הצליחו להפיק לקחים ואיחדו שלוש מפלגות יחד: חד״ש הקומוניסטית עם תע״ל ובל״ד, כדי למקסם את כמות הקולות שלהם ולמנוע בזבוז של אפילו קול אחד, אבל עבור משיחי השקר של הימין, היוהרה והאגו עולים על כל שיקול דעת לאומי, ועוד יש להם את החוצפה הבלתי נתפסת להאשים את נתניהו בחוסר האחריות שלהם.